מכתב אל זו שאיש לא שאל אותה

בין כל הרעש המחריש־אוזניים של הציוויליזציה יש ריק אחד מפחיד וקפוא: איש ומעולם לא שאל אותך — ומה את בעצם רוצה?

איש אינו מתעניין במה שאת שותקת עליו לפני השינה. איש אינו שואל אם את רוצה עכשיו לרוץ קדימה או שנחוץ לך עד כדי כך להתכרבל לכדור ופשוט לישון. חוזרים ומכתיבים לך בלי סוף מה עלייך לעשות, אבל איש אינו שואל את השאלה הפשוטה והאינטימית: ״איך את מרגישה עכשיו, יקרה?״.

המכתב הזה הוא תזכורת: אינך חייבת להרוויח את הזכות לנשום. הדמעות שלך טבעיות. העייפות שלך קדושה. הכעס שלך רשאי לצאת החוצה. הרשי לעצמך להיות לא מושלמת — אלא חיה.