שני הקצוות של הבגרות: בין התחנפות להתערבות הרסנית

בהתבונני ביחסים בין הדורות, ראיתי לעיתים קרובות אותה דרמה בדיוק: כאשר להורים אין נקודת עמידה משלהם, הם נופלים בהכרח לאחד משני הקצוות. אחדים מתחילים להתחנף לילדיהם, לחשוש לומר מילה מיותרת ולשחק תפקידים של אחרים — ולו רק כדי לא ללכת לאיבוד, ולו רק כדי שיעניקו להם שמץ של תשומת לב.

אחרים בוחרים בדרך ההפוכה, המסוכנת עוד יותר — הם נעשים פעילים מדי בחייהם של המשפחה הצעירה. בלי לדעת לא את הנסיבות האמיתיות ולא את אשר באמת מתרחש בין שני לבבות, הם פולשים עם עצותיהם, הערכותיהם וסדריהם.

כשעיצבתי את הארכיטקטורה של העולם המוזהב, רציתי להעניק לדור המבוגר את האפשרות להרגיש מחדש את התמיכה הפנימית של עצמו, ולהרגיש שהוא יכול ואף חייב לחיות את חייו שלו. זהו מרחב משמעות סגור, שבו האדם כבר אינו צריך להתחנף כדי לזכות בתשומת לב, ואף לא לאשר את עצמו באמצעות התערבות במשפחת ילדיו.