מכתב על טוהר הקודקס, כאשר הלב פוגש את "האחד והיחיד" מאוחר מדי

אין דבר כואב יותר מן הרגע שבו אתה חי בנישואין לא-מודעים, תלויים על חוט השערה, סובל בכוחות אחרונים — ולפתע מופיע אדם בדרכך, ואתה בכל נפשך מבין: הוא — האחד והיחיד. זהו ניסיון שבו נבחנת כל עומק הכבוד האנושי.

מישהו באותה שנייה נכנע לחולשה, הולך אל המרמה והבגידה, ומחלל גם את ביתו הנוכחי וגם את התחושה הבהירה החדשה. תוצאתו של צעד כזה תמיד נוראה: אנשים שחלקו פעם מיטה אחת שוברים זה את לבה של זו והופכים לאויבים חסרי רחמים, המוכנים לקרוע זה את זה לגזרים, וביניהם סובלים הילדים.

אך ישנה דרך אחרת — דרך הקוד המוסרי הפנימי, שבה אתה פשוט אינו יכול להרשות לעצמך לצעוד אל מערכת יחסים חדשה דרך שקר, ויהיה הלב כואב ככל שיהיה. אתה בוחר בטוהר ונסוג. ואז החיים שוב מפרידים ביניכם לגדות שונות — עד ששניכם תגדלו ותהפכו לחופשיים באמת. לעיתים, לאחר כאב כזה, אדם נסגר בתוך עצמו כה עמוק, עד שהוא מפחד לנסות שוב. ולעיתים הגורל, לאחר שהמתין לשעת הטוהר והחופש, מחבר מחדש שתי נשמות שהבשילו — כבר בלי צל ובלי מכשולים.